סן ברנרד

סן ברנרד קשור לכלבים גדולים ששימשו בבתי מחסה במעברי האלפים. מבחינים בין עבר של מציאת דרך ועזרה לאנשים לבין עבודת החילוץ המקצועית כיום. חבית המשקה האלכוהולי שעל הצוואר מוכרת כסמל באמנות ובתרבות הפופולרית, אך אינה ציוד חובה שכל כלב חילוץ אמיתי השתמש בו. בוחנים את כלבי בתי המחסה ואת שינויי האוכלוסייה הרשומה המודרנית יחד.

מאפיינים אותו גוף גדול, ראש רחב, אוזניים ועור סביב הפה שמוטים ודגמים לבנים ואדומים־חומים. יש צורות קצרות וארוכות שיער, ואין להגביל את הגזע לאורך אחד. דגמי הפנים והגוף אישיים, ויחסי גור גדל ובוגר גדול שונים. אין לקבוע מרחב לבוגר לפי תקריב קדמי של פניו בלבד.

סן ברנרד קצר וארוך שיער הם הבדלי צורה בתוך גזע אחד, וגם הסימנים האדומים־חומים והלבנים אינם אחידים. קישוט החבית כסמל בית מחסה הוא ביטוי תרבותי; אין לציירו על תצלום של חיה או להסבירו כציוד חילוץ הכרחי. ראש רחב וגוף גדול בתמונה מלאה מגלים יחסים אמיתיים שאובדים בהגדלת הפנים לבדן. נמנעים גם מהטעות שמשקל של כלב שיא הוא ממוצע כל הגזע.

גם כשיש פרטים רגועים החיים עם האדם, ענק עדין אינו הבטחה לבטיחות בכל מפגש. תנועה נרגשת יכולה לדחוף אדם בשל משקל הגוף וכוחו. מלמדים שלום רגוע, המתנה והליכה ברצועה בתגמול, ומבוגר מפקח על מגע עם ילדים. היסטוריית החילוץ לבדה אינה אומרת שכל פרט מציל אנשים מעצמו.

מכינים מרחבי תנועה ומנוחה רחבים ולא מחליקים לפי גודל הבוגר. אין לכפות קפיצות יתר או ריצה ארוכה ומהירה על צעיר גדול; הפעילות לפי הגדילה. בודקים פה, שיער, כפות ועור ומספקים מים, צל ואוורור בחום. את אכילת הגוף הגדול, מצבו, הליכתו ורישומי בריאותו בודקים פרטנית.